תיק 3859-10-15 ,יוסף אילן נגד החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בישראל בע"מ, 24 בספטמבר 2019

מאת עו"ד איל צורף*

אילן יוסף הינו איש מחשבים אשר עבד מטעם החברה לאוטומציה ("החברה") כשכיר בפרוייקט ניהול מערכת המים של ירושלים בין השנים 1980 – 1982. בשנת 1988 סיפק אילן שירותים לחברה כעוסק מורשה כנגד חשבונית עד לסיום ההתקשרות איתו בשנת 2004. סיום ההתקשרות בין הצדדים נבע מבחירת זכיין אחר לניהול מערכת המים של ירושלים.

אילן הגיש תביעה כנגד החברה ע"ס 2,852,727 ₪, במסגרתה טען כי יש להכיר בו כעובד ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים, הפרשות פנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי לא ממוני בגין פיטורים שלא כדין.

פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה קבע כי יש לראות באילן עובד של החברה: אין ספק כי אילן היה משולב בחברה, ואין חולק כי לא היה לו עסק משל עצמו. משכך, אילן זכאי לזכויות ככל עובד בחברה.

בית הדין האזורי לעבודה השווה בין התמורה ששולמה לאילן לבין השכר של עובד מקביל, בהתאם להלכה שנקבעה בפסק דין ענת עמיר. השוואה זו העלתה כי אילן קיבל כ – 38,500 ₪ לחודש, ואילו עובד בתפקיד מקביל קיבל פחות מ – 20,000 ₪ לחודש. השוואה זו מוכיחה כי אילן קיבל תשלום המגלם בתוכו הרבה מעבר לכל הזכויות להן היה זכאי עובד שכיר בתפקיד מקביל.

בית הדין אף קבע כי במהלך השנים אילן היה זה אשר העדיף להמשיך ולהיות מועסק כעצמאי על בסיס חשבוניות, משיקוליו שלו, ולא בגלל שלא קיבל הצעה להיות שכיר בחברה.

בסופו של דבר, דחה בית הדין האזורי את תביעתו של אילן כליל, וחייב את אילן לשלם לחברה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה

אילן ערער לבית הדין הארצי לעבודה, אשר קיבל את מסקנות בית הדין האזורי בנוגע לכך שיש לראות את אילן כעובד של החברה, וכי שכרו הקבלני עלה בהרבה על שכרו של עובד שכיר בתפקיד מקביל ועל כן אין מגיע לו פיצוי כלשהו בגין זכויות מדיני העבודה.

ואולם, בית הדין הארצי בחן את טענתו של אילן לפיצוי לא ממוני (עגמת נפש וכד') והגיע למסקנה כי יש לקבל את טענתו זו של אילן. בית הדין קבע כי תקופת העבודה של אילן בחברה היתה ממושכת (כ-16 שנים), ואילן פוטר ללא תנאי פרישה מיטיבים שהיו מגיעים לעובדים אחרים. כמו כן, לא בוצע שימוע לאילן בעת סיום ההתקשרות עימו ולא נעשה ניסיון של ממש למצוא לו עבודה חלופית. בשל כל האמור לעיל, קבע בית הדין הארצי כי החברה תשלם לאילן 100,000 ₪ בגין פיצוי לא ממוני.

לסיכום, בית הדין הארצי קיבל את הערעור בחלקו הקטן בלבד, וקבע כי השינוי היחידי מפסיקתו של בית הדין האזורי, יהיה הפיצוי הלא ממוני בסך 100,000 ₪. בערעור עצמו, לא פסק בית הדין הארצי הוצאות למי מהצדדים ואף לא התערב בקביעת ההוצאות של בית הדין האזורי (כאמור לעיל, אילן חוייב בתשלום 30,000 ₪ לחברה כהוצאות משפט בערכאה הראשונה).

בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי בתפיסתו של בית הדין הארצי לעבודה בכל הקשור להעסקת פרילאנסים. כיום, נמצאים מספר תיקי ערעור בדיון בבית הדין הארצי בעניין פרילאנסים, וייתכן כי בזמן הקרוב יינתן פסק דין אשר יקבע באופן סופי את ההלכה בנושא רגיש זה. נמשיך ונעדכן אתכם בנושא חשוב זה.

*עו"ד איל צורף הוא יועץ הלשכה בדיני עבודה