19.3.2025

סע"ש 49709-12/20, דוד אלקיים נגד אוטו-רויאל בע"מ, 10 באוקטובר 2024

העובדות

התובע, דוד אלקיים, הקים בשנת 1979 חברה, שעסקה במקור ביבוא ומכירת חלקים לרכב, ובהמשך הרחיבה את פעילותה לתיקון רכבים, יחד עם מספר שותפים. במהלך השנים היו שינויים בבעלי המניות. כל השנים היה התובע בעל מניות בנתבעת ודירקטור. נוסף לתפקידים אלה, ניהל התובע את חנות חלקי החילוף וקיבל את שכרו באמצעות תלושי משכורת.

בהיותו בן 74, הודיע התובע על רצונו לפרוש. בתביעה טוען התובע כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, שכן לצד היותו בעל מניות ומנהל, הוא עבד בפועל בנתבעת ואף האחרונה התנהלה מולו כשכיר.

פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה

בית הדין קובע לאחר התרשמותו מעדויות הצדדים, כי בבחינת שני כובעיו של התובע, אי אפשר להפריד בין היותו בעל שליטה, לבין כובעו כעובד. הטענה שהתובע ביצע פעילות עבור הנתבעת אינה מביאה בהכרח לתוצאה לפיה התקיימו יחסי עובד-מעסיק. לעניין זה כבר נקבע בבית הדין הארצי, כי "מתן שירות בפועל לחברה על-ידי בעל מניות או בעל תפקיד אחר בחברה, כשלעצמו, אינו הופך אותם לעובדים של החברה" (מפסק הדין: המוסד לביטוח לאומי נגד ממרן, דב"ע 02-401/97).

בנסיבות המקרה, לא נחתם בין הצדדים הסכם העסקה. עבודתו של התובע לא הייתה פיקציה. התובע ביצע עבודה יומיומית עבור הנתבעת וניהל את דלפק החלפים, וזה היה עיסוקו הבלעדי לאורך השנים. לתובע הונפקו תלושי שכר ובוצעו הפקדות להסדרי ביטוח פנסיוני. הנתבעת דיווחה על התובע למוסד לביטוח לאומי כעובד ובוצעו ניכויי חובה כדין על יסוד תבנית העסקת העובד.

בית הדין פוסק, לאור האמור, כי הצגת התובע כמי שעבד בנתבעת לא הייתה הסדר פיקטיבי, שכן מדובר בדרך ההתנהלות של הנתבעת עם כל השותפים בה. יחד עם זאת, לא הייתה בבסיס ההתקשרות בין התובע לנתבעת, מערכת חוזית של יחסי עבודה, שבה קיבל התובע שכר כנגד עבודה. עבודתו בנתבעת הייתה נלווית למטרה העיקרית של ניהול הנתבעת כיחידה שלמה המניבה רווחים.

בית הדין מוסיף, כי למרות שהתובע קיבל תלושי שכר, שבהם סממנים המעידים על יחסי עבודה, כגון: רישום צבירת ימי חופשה ומחלה, תיעוד תשלום דמי הבראה, החזר שווי רכב, שווי טלפון נייד; הפקדות לקרן השתלמות, לפנסיה ולפיצויים, התובע לא היה עובד מן השורה.

זאת, מאחר שלא נטען ולא הוכח כי היה פיקוח על התובע או מעקב אחר נוכחותו בעבודה, משכורתו לא שולמה כנגד עבודתו אלא בשל היותו בעל מניות בנתבעת, והתובע לא עמד במהלך כל השנים על מלוא זכויותיו כשכיר, אלא רק על תשלום פיצויים והשלמת הפקדות לפנסיה. בנוסף, למרות שבתלוש השכר האחרון נותרה יתרת ימי חופשה לפדיון – הוא לא תבע לקבלה. בתלושי השכר אין ראייה לניצולם של ימי מחלה, אף שהתובע העיד על ניתוח שעבר, ודמי ההבראה היו נדיבים מאד ביחס לזכאות הקבועה בחוק.

כמו כן, גם כאשר בוחנים מי יזם את יחסי העבודה, מתבקשת המסקנה כי מעמד התובע לא היה בסטטוס של עובד במנותק ממעמדו כבעל שליטה בנתבעת. התובע פרש מהנתבעת בגיל 74, גיל מבוגר בהרבה מגיל פרישת חובה, ויש בכך, גם כן, כדי להעיד כי ההחלטה אם להמשיך לעבוד מעבר לגיל פרישת חובה וכן מתי לסיים את עבודתו הייתה בידיו.

בית הדין דחה, אם כן, את תביעת התובע להכיר בו כעובד בנתבעת כי לא הוכח, שהתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.