ד"מ 1358-08/20, יצחק אילוז נגד א.ד.ם. אקספרס אירועים, 3 בפברואר 2022
העובדות
התובע, יצחק אילוז, עבד אצל הנתבעת, א.ד.ם אקספרס אירועים מיום 1 בספטמבר 2015 ועד ליום 31 בדצמבר 2019. יחד עם תשלום פיצויי פיטורים ומשכורת חודש דצמבר 2019, קוזזה לו יתרת חופשה שלילית עבור 42.41 ימי חופשה בחסר. התובע הגיש תביעה לקבלת החזר הקיזוז האמור.
פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה
בתי הדין לעבודה נדרשו עוד בעבר לסוגיית הוצאת עובדים לחופשה על ידי המעסיק בלא שעמדו לזכותם ימי חופשה צבורים.
בית הדין הארצי לעבודה פסק, כי "בנסיבות, שבהן עובד "צובר" יתרת חופשה שלילית בשל צרכי העבודה, מתעורר קושי בקיזוז היתרה השלילית. שכן, משמעות הדבר היא, הלכה למעשה, הוצאת העובד לחופשה ללא תשלום וחיובו להשיב שכר, חרף היותו מוכן ומזומן לעבודה. הוצאת עובד לחופשה ללא תשלום מחייבת תום לב והסכמה בהסכם קיבוצי או עם העובד" (מפסק הדין: קאלה אירועים נגד שלמה פרל, ע"ע 59799-12/13).
בית הדין האזורי פסק, כי התנהלות כאמור אינה תואמת את תכלית חוק חופשה שנתית: "יש בהכנסת העובד ליתרת חופשה שלילית כדי לפגוע בתכלית חוק חופשה שנתית שכן בכך היא פוגעת בזכותו לצאת לחופשה במהלך שנת העבודה, במועדים הנוחים לו (בכפוף לתיאום עם המעסיק). משלא הציגה הנתבעת כל אסמכתה לסיכום בינה ובין התובע, לפיו יתרת החופשה השלילית תנוכה משכרו של התובע, מצאתי כי הניכוי שבוצע משכרו, אינו כדין" (מפסק הדין: חיים מזרחי נגד אמן-ארגון ומדעי ניהול יועצים בע"מ, סע"ש 11863-08/18).
בית הדין מציין, כי לא די בידיעה על קיומה של הצבירה השלילית ובהמשך העבודה בפועל כדי להוכיח הסכמה כמעין הסכמה שבשתיקה או בהתנהגות.
בית הדין מקבל את גרסת התובע ברובה, ולפיה הנתבעת היא שבחרה את מרבית מועדי ניצול ימי החופשה לפי תועלתה וצרכיה והוציאה את התובע לחופשות אלו, למרות שלא עמדו לזכותו ימי חופשה צבורים.
בית הדין מוסיף, כי למרות שעולה מהעדויות כי התובע ידע שימי חופשתו נצברים ביתרה שלילית, הרי שידיעה אינה מהווה בהכרח הסכמה. התובע לא חתם ולא הודיע על הסכמתו באופן מפורש, והנתבעת לא טרחה להשיג את הסכמתו במפורש להתנהלות זו, אלא הסתמכה על קבלה שלה. כלומר, התובע בהחלט ידע כי הנתבעת מוציאה אותו לחופשה שלילית המהווה חל"ת כפוי, אך לא הביע את הסכמתו לכך, והנתבעת מצדה לא סברה שיש צורך בקבלת הסכמה, אלא רק ציינה את ההתנהלות האמורה בהודעה שנמסרה לעובדים.
לפיכך, תכלית חוק חופשה שנתית אינה באה אפוא לידי מימוש במקרה הנדון. לאור אי התאמה לתכלית החוק, אין ללמוד על הסכמת התובע באמצעות קבלה בהתנהגות או בשתיקה בהמשך העבודה, אלא יש להוכיחה, ובנסיבות המקרה לא הוכחה הסכמת העובד. העסקת עובד, כך שבמשך כל תקופת העסקתו הוא מצוי ביתרת חופשה שלילית, יש בה משום תחושת ריחיים על צווארו, שכן הוא נותר במעין חוב למעסיקו. יש אפוא לוודא באופן מפורש כי הדבר נעשה על דעתו ובהסכמתו. זאת ועוד, לא מדובר בחריגה פעוטה של מספר ימים בודדים אלא בכמות משמעותית ומצטברת, וגם לו היה התובע חותם על חוזה הכולל בתוכו תנאי מפורש כזה, היה מקום לבדוק אם רשאי המעסיק לקבל היתר כה גורף לצבירת יתרה שלילית בכל כמות שהיא.
לכן, קיבל בית הדין את התביעה ופסק, כי על הנתבעת להשיב לתובע את הכספים שקיזזה ממשכורתו בשל יתרת החופשה השלילית.
גרסה להדפסה
