04/09/2023

סע"ש 70406-11/20, רחלי ברששת נגד יוסף סגלוביץ בע"מ, 15 במאי 2023

העובדות
רחלי ברששת (התובעת) הועסקה אצל יוסף סגלוביץ בע"מ (הנתבעת), חברה העוסקת בשיווק תוצרת חקלאית, כתמחירנית מחודש אפריל 2018 ועד לחודש יולי 2020 – המועד שבו פוטרה מעבודתה.
לאחר פיטוריה תבעה התובעת את הנתבעת, בין היתר, בטענה שהחברה לא פעלה כדי למנוע עישון במקום העבודה, התעלמה מתלונותיה בנושא והפרה את הוראות החוק למניעת עישון והחשיפה לעישון במקומות ציבוריים.

פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה
החוק למניעת עישון נחקק בשנת 1983 במטרה להסדיר את סוגיית העישון במקומות ציבוריים. בחוק סעיף מטרה, לפיו החוק נועד למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון, הגורמת למוות, למחלות ולנכות.

התוספת לחוק מפרטת את המקומות הנכללים תחת הגדרת "מקום ציבורי", ובסעיף 15 נקבע, כי מקום עבודה אף הוא בגדר מקום ציבורי: "מקום עבודה, למעט חדר נפרד לחלוטין שהוקצה לעישון בידי הנהלת המקום, לאחר התייעצות עם העובדים, אם הוקצה, ובלבד שיש בו סידורי אוורור תקינים והעישון בו אינו גורם למטרד בחלקים אחרים של הבניין ואין עובדים בו או נמצאים בו אנשים שהם או חלק מהם אינם מעשנים; לעניין חוק זה, 'מקום עבודה' – כל מקום בבניין שעובדים בו אנשים ושאינו משמש למגורים…".

החוק גם מטיל על "מחזיק" של "מקום ציבורי" חובות שתכליתן להבטיח אכיפה אפקטיבית של איסור העישון, ובין אלו: חובה לקבוע שלטים, חובת פיקוח וחובות נוספים.

התובעת עתרה לפיצוי בעד נזק לא ממוני. חשיפה לעישון עלולה לגרום לפרט נזקים לא ממוניים, בין היתר עוגמת נפש, חוסר נוחות, ורגשות שליליים שנלווים לחשיפה כפויה לעישון. נפסק, כי קיים קושי להוכיח פגיעה רפואית ספציפית מעישון פסיבי, אשר עלולה להתגבש לאורך שנים רבות. לפיכך נזק רפואי עקב עישון פסיבי ניתן רק לשער דרך הסתברות מצטברת, וכי נוסף על הנזק לפרט הרי שבקביעת הפיצוי יש לתת משקל לשיקולים של הרתעת הרבים.

בית הדין ציין את ההלכה, לפיה על מעסיק חלה חובה להבטיח לעובד סביבת עבודה בטוחה, ובגדרה על המעסיק לנקוט אמצעים להבטיח שסביבת העבודה לא תסב פגיעה בבריאות העובד. חובה זו מצויה בגרעין הקשה של חובותיו החוזיות, מאחר שהיא נוגעת בחייו, שלמות גופו ורווחתו הגופנית של העובד, וממוקמת במישור אחד עם חובות אחרות, כגון החובה להבטיח סביבת עבודה ללא התעמרות, אשר נוגעת לרווחתו הנפשית של העובד.

לכן, מוטלת על המעסיק חובה מוגברת למנוע עישון במקום העבודה, שכן לא יכולה להיות מחלוקת שחשיפת אדם לעישון מעמידה אותו בסיכונים בריאותיים משמעותיים.

בית הדין הוסיף, כי הפרת המעסיק את החובה למנוע עישון במקום העבודה, אשר גרמה לעובד נזק, עשויה לזכותו בפיצויים בגין נזק לא ממוני, כאשר בבוא בית הדין לפסוק פיצוי כאמור עליו לקחת בחשבון את השיקולים הבאים: טיב ההפרות, לרבות מהות ומידת המאמצים שנקט המעסיק במטרה למנוע עישון במקום העבודה, אם בכלל; משך ההפרות; מידת חשיפת העובד לעישון; נסיבות, כגון: מאפייני המעסיק, משך העסקת העובד, מיהות העובד, לרבות גילו, מעמדו, מצבו הרפואי, התנהגות הצדדים בזמן אמת; עוצמת הפגיעה בעובד מבחינת עוגמת הנפש והפגיעה בכבודו; מידת חוסר תום ליבו של המעסיק, מניעיו והלך רוחו; תום לבו של העובד והתנהלותו במסגרת התמונה הכוללת; השלכות רוחב אפשריות, שיקולים עונשיים והרתעתיים.

כמו כן, יש לקחת בחשבון את מאפייני היסוד של דיני העבודה – כפיפות ותלות – אשר מכבידים על מימוש רצון העובד המבקש להימנע מסיכוני העישון, ויש להיזהר ממצב בו כוחו העודף של המעסיק ינוצל לרעה לצורך כפיית סיכונים כגון אלו על עובד, שנאלץ להסכים להם רק בשל פערי הכוחות.

בית הדין קיבל את גרסת התובעת לגבי העישון במקום העבודה וקבע, כי הוכח שהנתבעת הפרה את חובותיה החקוקות בהתאם להוראות החוק למניעת עישון, שעניינן קביעת שילוט, פיקוח ונקיטת אמצעים סבירים למנוע עישון במקום העבודה. התנהלות זו של הנתבעת, אשר לא נקטה אמצעים סבירים למנוע עישון במקום העבודה, כאשר מנהל הנתבעת עצמו חשף את התובעת לעישון על סיכוניו הבריאותיים עולה גם כדי הפרת חובתה החוזית כלפי התובעת להבטיח לה סביבת עבודה בטוחה, והפרת חובת ההגינות ותום הלב.

בית הדין פסק  לתובעת פיצוי בסך של 35,000 ש"ח.